בפסק דין מעניין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשנת 2011 (ע"א 26921-07-10 קרבר נ' נתיבי אוויר אוסטריים (Austrian Airlines)), נדונה שאלת האחריות של חברת תעופה במקרה של איחור משמעותי בהגעת נוסעים ליעדם עקב תקלה טכנית במטוס. המקרה, שנידון בפני סגן הנשיא גדעון גינת, מעלה שאלות חשובות לגבי חובותיהן של חברות תעופה והגנותיהן במקרים של איחורים או ביטולי טיסות, ולגבי השאלה על מי מוטלת חובת ההוחכה לגבי חוסר היכולת לצפות תקלה במטוס.
המקרה
המערערים, שושנה וישראל קרבר, יצאו בטיסה של חברת "נתיבי אוויר אוסטריים" (הידועים בשם המסחרי אוסטריאן איירליינס) מוינה לנמל התעופה בן גוריון ביום שישי, 10 באוקטובר 2008. הטיסה הייתה אמורה להמריא בשעה 10:40 ולהגיע לישראל בשעה 14:05. כשעה לאחר ההמראה, הודיע הטייס לנוסעים על סדק בחלון תא הטייס, והמטוס נאלץ לחזור לוינה. חברת התעופה הציעה לנוסעים טיסה חלופית באותו היום, אך המערערים, שהם שומרי שבת, סירבו לטוס ביום שישי מחשש לחילול שבת. הם שוכנו במלון והוטסו לישראל רק במוצאי שבת, כשהגיעו ליעדם בשעה 23:00 במקום בצהרי יום שישי.
המערערים הגישו תביעה נגד חברת התעופה, בטענה שהאיחור המשמעותי בהגעתם לישראל גרם להם לנזק, ולכן הם זכאים לפיצוי לפי החוק. בית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט אילן רונן, דחה את התביעה וקבע שהתקלה הייתה בלתי צפויה, וחברת התעופה נהגה כשורה בטיפול בנוסעים, ולכן בית המשפט השלום לא פסק פיצויים. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי, בערעור בפני סגן הנשיא גדעון גינת, קיבל את הערעור וחייב את חברת התעופה בפיצוי של 3,800 ש"ח לכל אחד מהמערערים.
החוק הישראלי ואמנת ורשה
בית המשפט המחוזי הסתמך על חוק התובלה האווירית, התש"ם-1980, שמאמץ את הוראות אמנת ורשה מ-1929 ואת הפרוטוקול המתקן שנחתם בהאג ב-1955. לפי סעיף 19 לאמנת ורשה, חברת תעופה חייבת לשאת באחריות לנזקים שנגרמים עקב איחור בתובלה אווירית, אלא אם היא מוכיחה שנקטה בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את הנזק. סעיף 20 לאמנה קובע כי חברת התעופה לא תישא באחריות אם תוכיח שהנזק נגרם עקב נסיבות שלא הייתה לה שליטה עליהן, או שלא ניתן היה למנוע אותן.
למרות שהחוק הישראלי השתנה מאז, וכלל עדכונים נוספים כמו אמנת מונטריאול מ-1999, פסק הדין הזה עדיין רלוונטי מכיוון שהוא מפרש את עקרונות היסוד של אחריות חברות תעופה במקרים של איחורים, וקובע תקדים חשוב בנוגע לנטל ההוכחה המוטל על חברות התעופה. עד היום פסק הדין הזה מככב בתביעות רבות נגד חברות התעופה, כשהן מנסות להתחמק מהפיצויים שהחוק מחייב אותן לשלם.
האם סדק בחלון הטייס פוטר מפיצויים?
חברת התעופה טענה כי הסדק בחלון המטוס היה אירוע בלתי צפוי ובלתי נמנע, ולכן היא פטורה מאחריות לפי סעיף 20 לאמנת ורשה. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי חברת התעופה לא הצליחה להוכיח שנקטה בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את התקלה. בית המשפט הדגיש כי הנטל להוכחת ההגנה מוטל על חברת התעופה, וכיוון שהיא לא הציגה ראיות מספקות, כמו דוחות תחזוקה או עדות מקצועית שתסביר את נסיבות התקלה, לא ניתן לפטור אותה מאחריות.
לטענת בית המשפט, החברה לא יכולה לצפות שבית המשפט יקבל את דבריה בלי שהיא תוכיח אותם. מעבר לזאת, בית המשפט קבע שלא כל תקלה במטוס פוטרת את חברת התעופה מתשלום של פיצויים.
חידוש בפסק הדין
פסק הדין הזה מחדש בכמה היבטים:
- נטל ההוכחה: בית המשפט הדגיש כי חברת התעופה חייבת להוכיח לא רק שהתקלה הייתה בלתי נמנעת, אלא גם שנקטה בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע אותה. זה כולל הצגת ראיות מפורטות על תחזוקת המטוס ונסיבות התקלה.
- השלכות על מקרים דומים: הפסיקה קובעת תקדים לפיו חברות תעופה לא יכולות להסתמך על טענות כלליות כמו "תקלה בלתי צפויה" ללא הוכחות מקצועיות ומסמכים תומכים. זה עשוי להשפיע על תביעות עתידיות שבהן נוסעים תובעים פיצויים עקב איחורים או ביטולי טיסות.
- פיצוי מתון: בית המשפט קבע פיצוי מתון של 3,800 ש"ח לכל נוסע, אך הדגיש שהסכום יכול להשתנות בהתאם לנסיבות המקרה.
סיכום
פסק הדין בקרבר נ' נתיבי אוויר אוסטריים מדגיש את חשיבות ההוכחות המקצועיות והמסמכים התומכים בטענותיהן של חברות תעופה במקרים של איחורים או ביטולי טיסות. בית המשפט קבע כי חברות תעופה חייבות להציג ראיות מפורטות כדי להוכיח שהתקלה הייתה בלתי נמנעת, וכי הן נקטו בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע אותה. פסק הדין הזה מהווה תקדים חשוב בתחום התובלה האווירית ומחזק את זכויות הנוסעים במקרים של איחורים משמעותיים.